לא מזמן, התארחתי בחיקה של הקהילה המקומית, בבית משפחתו של פרופ' ג'ף אפשטיין, מנהל המחקר של המרכז להפרעות קשב וריכוז בבית החולים לילדים של סינסינטי. באופן טבעי היה לנו חומר רב לשיחה.
פרופ' אפשטיין וצוות החוקרים שלו עומדים לפרסם מחקר שמראה בבירור כי תפקודו של אדם מיד אחרי הפסקת השימוש בריטלין גרוע יותר באופן גורף מאשר תפקודו לפני תחילת נטילת הריטלין.
מאת פרופ' אפשטיין: "במחקר שזה עתה סיימנו, מדדנו את הביצועים יום לאחר הפסקת הריטלין בילדים שלקחו את התרופה במשך חודשיים. למחרת, ראינו מדדים אובייקטיביים של ביצועים חוזרים למצב גרוע יותר מהבסיס. יש לציין כי לא מצאנו זאת עבור מדדים סובייקטיביים כמו דירוג התנהגותי."
חשיבות ממצא זה מתקשרת להערכה שאנו עושים לגבי מטופל בשאלה אם הוא יכול או לא יכול להיגמל מריטלין. תוצאות המחקר מעידות כי החלטה כזו לא יכולה להיעשות על פי התנהגות המטופל בשבוע הראשון או קרוב לכך אחרי הפסקת השימוש בכדור. לדברי פרופ' אפשטיין לא ניתן עדיין לקבוע כמה זמן נדרש לשם הערכה מדויקת, וכקולגות, דנו יחד במצב הזה.
כידוע לכם, ריטלין מונע ספיגה מהירה של הדופמין. דופמין הוא הורמון טבעי (מסוג קטכולאמין) שמצוי באונות הקדמיות של המוח שלנו ועוזר לנו לשמור על הקשב לאורך זמן. על ידי חסימת התאים שמוציאים את הדופמין מהאונות הקדמיות, ריטלין מאפשר לכמות גדולה יותר של דופמין להישאר במוחנו. אולם לדברי פרופ' אפשטיין המוח מבין זאת ומייצר עוד תאים שיוציאו את הדופמין "העודף" מהאונה הפרונטלית הקדמית במוח. ולכן, כשריטלין מוצא באופן פתאומי מהגוף, מתרחש מחסור לא טבעי של דופמין, משום שיש כעת יותר מדי תאים להוצאת דופמין מהאונות הקדמיות. מצב זה מתקן את עצמו בסופו של דבר, אבל לא ידוע כמה זמן אורך התהליך הזה.
הנקודה השנייה שהעלה פרופ' אפשטיין, שאותה תוכלו ודאי לשער, היא שבגלל שנוצרים תאים נוספים להוצאת דופמין עודף, נדרשת כמות גדולה יותר של ריטלין לשימור אותו אפקט לאורך זמן.
ראייה ו-ADHD
פרופ' אפשטיין התעניין מאוד בנושא האופטומטריה התפתחותית. יותר מכל, הוא התעניין מאד לשמוע כיצד הסימפטומים של חוסר יציבות של יחס בין שתי העיניים ( (Convergence Insufficiency וקושי לייצב את המבט עם שתי עיניים ביחד במשך זמן ממושך, זהים לסימפטומים שעליהם מתבססת אבחנת ליקוי בקשב וריכוז (ADHD).
בגלל דמיון זה ייתכן ואדם יקבל מרשם לריטלין בשעה שיש לו בעצם רק בעיה בראייה הגורמת לאותם סימפטומים. הוא חזר שוב על העובדה ש-ADHD היא אבחנה המבוססת על סימפטומים בלבד, אפילו ללא בדיקת דם. לכן החשיבות בשלילה של מצבים אחרים שעלולים להיות מאופיינים בסימפטומים דומים לאלו של ADHD לפני ביקור אצל נוירולוג היא הכרחית. לצערנו, זה נעשה לעתים נדירות בלבד.
מתן תרופה ממריצה (כמו ריטלין ודומיה) לילד בעל בעיית קשב, שהסיבה להופעתה שונה אך ניתנת לטיפול כמו למשל בעיית ראייה, בעיה רגשית או תזונתית, ימנע ממנו את קבלת הטיפול המתאים לו. נקודה זו מופיעה בספר בעל השם הפרובוקטיבי “ADHD does Not Exist” שנכתב על ידי נוירולוג הילדים ד"ר ריצ'ארד סול (Richard Saul). ד"ר סול אף טוען כי בעיות ראייה שאינן מאובחנות ואינן מטופלות הן הסיבה השכיחה ביותר למתן טיפול תרופתי לא מתאים לילדים.
יחד נוכל לשנות את המצב
אז בפעם הבאה שאתם פוגשים מטופל, לקוח או סטודנט שמצהיר בפניכם כי הוא "סובל מהפרעת קשב", אל תשכחו לשאול אותו אם עבר פעם בדיקה מלאה אצל אופטומטריסט התפתחותי מורשה (FCOVD). זאת משום שאמנם אתם יכולים להיות מרוכזים חזותית ולא מנטלית, אבל אתם לא יכולים להתאמץ להיות ממוקדים חזותית, ולהיות גם מרוכזים מנטלית. לפחות לא לפני שעצמתם עיניים.
